איך נוכל לעזור לילדינו לפתח כישורים אופטימיים?
״אופטימיות אפשר ללמוד – ומי שילמד אותה בגיל צעיר יפתח חסינות נפשית שתשרת אותו בכל תחומי החיים״
פסימיסטים נוטים יותר מאחרים להhכנע לתחושת חוסר – אונים. האופטימיסטים, לעומתם, מתנגדים לתחושת חוסר האונים, ואינם מתייאשים כשהם מתמודדים עם בעיות לא פתירות ומטרדים בלתי נמנעים.
הניסוי, הוא הכלי הטוב ביותר לגלות את שורשי המנגנון הנפשי.
את התרגיל פיתחתי עם בתכנית קבוצתית לאימון עם כיתה של תלמידים בני 12.
את התרגיל ערכתי יחד עם מורה לאמנות.
ההנחיה הייתה לתת לתלמידים לצייר ״ציור חופשי״, בזמן מוגבל, של 10 דק׳, כדי לאפשר חוויה אינטואיטיבית.
בסוף השיעור, המורה אמרה לילדים שהם יכולים להראות את הציור בבית להורים, ושיביאו אותו איתם למחרת.
ביום התרגיל שוחחתי טלפונית עם מספר הורים אקראי, ושאלתי אם הילד או הילדה שלהם הראו להם את הציור מהשיעור, מאלה שהשיבו שכן. שאלתי איך הגיבו.
אב אחד אמר שהבת שלו הראתה לו את הציור, ושזה היה ציור קשקושי כזה…והוא העיף מבט ואמר לה ״איזה יופי, מדהים, איזה יופי את מציירת!״.
למחרת, ביקשתי מהמורה שתתלה את כל הציורים האחד ליד השני.
ביקשתי מהילדים שרק יביטו על הציורים שלהם שתלויים על הלוח בחדר האומנות למשך דקה או שתיים.
כששאלתי את הילדה המדוברת, מה את חושבת על הציור שלך? היא עיוותה קלות את הפנים ואמרה ״ לא יודעת, זה סתם…אני לא טובה בציור!״
ששאלתי את הילדה אם היא הראתה את הציור להורים היא אמרה שכן, ואיך הם הגיבו, שאלתי. היא אמרה שאבא שלה אמר שהיא מציירת יפה וצחקה.
למה את צוחקת שאלתי. אבא שלי תמיד אומר לי דברים טובים, אני הבת שלו. אבל אני יודעת שאני לא ציירת טובה ושיש ילדים שמציירים יותר יפה ממני.
בדיעבד, ניתן להבין, כי האב לא התייחס לציור עצמו, אלא נתן לו ׳ציון׳ ובכך למעשה קצת הקטין אותה, לא אמר לה אמת. אולי גונן עליה, מחשש שלא תוכל להתמודד עם אמירה מורכבת יותר, או מתוך מחשבה שיש רק שתי אפשרויות: טוב ורע, יפה או לא יפה.
משום שלילדים אין עדיין פרספקטיבת חיים ארוכה דיו, הם עלולים לסכם חוויה של חוסר הצלחה מיידית, בהסבר האקראי, ״אני לא טוב בזה״ ולגרור חוויה של הערכה עצמית נמוכה והמנעות.
ילדה אחרת, חזרה הביתה, אבא שלה הביט בציור, התבונן בו ואז אמר ״ הקווים שלך נורא חזקים וזה עוצמתי, והחיבור בין הצבעים יפה ביחד, ושלושת הלבבות הקטנים האלה בפינה שציירת בקטן, מאוד חמודים״.
כששאלתי אותה, מה היא חושבת על הציור שלה, הילדה ענתה ״ אני חושבת שיש בו קווים חזקים, והצבעים יפים ביחד, והלבבות הקטנים חמודים.
אביה של הילדה, לא התייחס לציור במונחים של יפה או לא יפה. בהתייחסותו לציור עצמו, לקווים, לצבעים, לקישוטים, הוא אפשר לבת שלו לראות את הציור מחדש בעצמה, לפתח מודעות, להעמיק בציור עצמו, ובמה שניבט מולו במובן הכי פשוט.
—————————–
כישורים אופטימיים יסייעו לילדים ובני נוער בבניית הערכה עצמית ממשית, כזו שאינה מבוססת על דברי שבח ריקים, אלא נבנית באופן אמיתי על בסיס ההתמודדות מוצלחת של הילד את העולם.
——————————
כהורים, רובנו היינו רוצים שלילדינו יחיו חיי חברות ואהבה, ילמדו בהתלהבות, שיהיו אסירי תודה כלפינו ועל מה שהענקנו להם, שיהיו נכונים להתמודד בצורה מיטיבה עם אתגרים ושאיכות חייהם תהיה טובה משלנו.
אבל קיים מכשול משמעותי המאיים לנפץ את התקווה,
מכשול השוחק את הפעלתנות והאופטימיות של ילדינו. אפשר לקרוא למכשול הזה פסימיות.
פסימיות היא לא רק דרך ״נפלאה״ להמנע מאכזבות, פסימיות היא הרגל נפשי, נטייה מושרשת עמוק, של מצב רוח מדוכדך, ריחוק וייאוש.
הפסימיות גוברת עם הכישלון.
הפער בין מי שאתה למי שאתה רוצה להיות, הוא מקור הסבל על פי הבודהיזם.
הערכה עצמית תלויה בחוויית ההצלחה וממערכת הציפיות. ככל שאנו מצליחים יותר וציפיותינו נמוכות יותר, כך גדלה הערכה העצמית שלנו.
ילדים ובני נוער בדורנו, חיים בתקופה המציעה מחד – הזדמנויות עצומות, בה בני אדם נהנים מחירויות אישיות ומאפשרויות בחירה, שהן חסרות תקדים, אך מצד שני התחרות מעולם לא הייתה קשה ואגרסיבית יותר, ואיתה גם הפחד מחוויית כישלון.
אם כך, מה מאפשר לאדם צעיר לפתח עמידות מול מכשולים וכישלונות בלתי נמנעים בתהליך הגדילה? מה מאפשר פיתוח של סקרנות, שאפתנות, פעלתנות ויצירתיות? מה גורם לילדים ולבני נוער לפתח הרגלים אופטימיים?
עדינות היא שיעור חשוב בחיים, ברגע שאדם צעיר מפתח עדינות ותשומת לב כלפי מישהו או משהו, הוא מגלה ערנות לעצמו ולסביבה, הוא מעמיק ומודע יותר. אותה תשומת לב ועדינות היא חלק מתהליך טבעי של גדילה והתבגרות: אמפטיה, יצירתיות, הקשבה, למידה, כל אלו דורשים רבד מסוים של תשומת לב.
ההשפעה של הבית על התפתחותם של ילדים גדלה משמעותית בתקופה הנוכחית, לבית משקל רב יותר מבתקופות אחרות על הדרך בה יתמודדו ילדים ובני נוער עם אתגרים ומכשולים בלתי נמנעים.
אנו יכולים להקנות לילדינו את הכישורים המאפשרים אופטימיות. כזו שאינה נאיבית, או מנותקת מהמציאות.
מחקרים מראים שילדים ובני נוער בעידן האינטרנט, מדברים בסך הכל בין 100 ל-200 מילים בווריאציות שונות.
הרחבה ודיוק של השפה (מחשבות, רגשות משמעויות), מגדילה באופן משמעותי את מה שנתפס בעיני אנשים צעירים, כאפשרי, ממשי, ובר השגה.